<h1>כל בו הלכ' ע"ז סימן צ"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אסור למכור בהמה גסה לעכו"ם ולא עגלים וסייחין. ואנו מתירין למכור בהמה גסה לעכו"ם דשמא לשחיטה זבנה כמו רב הונא דזבין פרה לעכו"ם מהאי טעמא ומתני' דאין מוכרין בדמפרש למלאכה אני קונה. וגם סוסים. מ"מ פעמים שמוכר ישראל לגוי שור אפילו כשאמר בפי' לחרישה אני קונה. וגם סוסים וחמורים דלא שייך בהו שחיטה מוכרין אפי' לעשות מלאכה שחייבין עליה. מוכרין סוסים וחמורים לעכו"ם [כדי] למשוך בקרון ולשאת משאות על גבם. פר"ת דלא בקיאי בקלא ולא שייך לומר נסיוני. ומהאי טעם שרי התם דספסר'. ואין אנו רגילין להשאיל ולא להשכיר לעכו"ם. ומורי מפרש בימי חכמי התלמוד היו הרבה ישראל ביחד ויוכלו לקנות ולמכור הם בהם ולא היה להם פסידא אם לא היו מוכרים להם אבל עתה שאנחנו מתי מעט אם לא הותר להרויח מהן אצל מי נרויח וא"כ איכא פסידא גדולה ולא גזרו חכמים על גזרה שאין הצבור יכול לעמוד. וכן כתב הר"ף ז"ל. ומהאי טעמא שרי התם למכור להם בהמות כשישנן בידו כבר דלא ימצא ישראלים שיקנם כי אם עכו"ם אבל אסור לישראל לקנות סוסים וסייחי' כדי [להרויח ו] למוכרן לעכו"ם.
<h2>דף ב:</h2>
הנודר בשם עבודה זרה והנשבע בה לוקה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. אחד הנשבע לעצמו ואחד המשביע בה לעכו"ם ביראתו ואפי' המזכיר שם עבודה זרה לא בדרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו. לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית. עבודה זרה הכתובה בכתבי הקודש מותר להזכיר כגון פעור (ובעל נבו) [ובל נבו] וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה ואינו לוקה אלא הנודר או המקיים או הנשבע בשמה.
